האתר של אבנר שילה

אדם אחד, לבד, בחושך שלפני הבוקר, מחכה לזריחה \ אבנר שילה

איך אפשר להסביר את הדבר הזה?

איך להעביר את ההרגשה הזו?

כמה זה חדש? וכמה עתיק? נצחי ממש.

כמה עוצמה נמצאת שם. כמה קשה להגיע לנקודה הזו. כמה קשה להשאר שם, כמה קשה לחזור לשם שוב, בוקר בוקר, יום יום, דקה דקה

אדם

אחד

לבד

בחושך

לפני הבוקר

מחכה לזריחת השמש

……

ולפתע, משהו קורה…

….

ציפורים מתחילות לשיר!

כן! הציפורים שרות!

כמו בכל יום, כמו בכל בוקר מאז ששת ימי בראשית, ועד היום הזה, ציפורים מתעוררות ומתחילות לשיר, להשמיע קול!

אבל היום הוא יום מיוחד. שין טראיאמה קםממיטתו לפנות בוקר, הוא עוזב את המיטה החמה, עוזב את אישתו שישנה לצידו, ויוצא החוצה, אל הקור, אל הבדידות, אל הטבע.

רק לפני ימים ספורים הוא עזב את בית החולים. לדעת רופאיו הוא חולה הנוטה למות. גוסס.

הוא לא יודע שזו האבחנה שלו, הוא לא מכיר את הדיאגנוה שלו, ולא את הפרוגנוזה שאמרו הרופאים לאשתו, בלי לגלות לו. הוא לא יודע שהרופאים שלו, המומחים שרשמו לו אישפוז ועוד אישפוז, כימותרפיה והקרנות, שהרופאים האלו מצפים שהוא ימות בחודשיים הקרובים.

לא, הוא לא יודע את כל זה. הוא כאן, בבוקר הזה, בחושך, בלב טוקיו. בודד בין מליוני אנשים. לבד מול הטבע. לבד הוא מחכה לאור שיפציע, לשמש שתזרח.

ואז, הוא שומע את הציפורים שרות.

משהו נפתח בו, משהו מתעורר . מהו הדבר הזה? מה קרה שם, ברגע הזה?

והנה אני כאן, עשרים ושלוש שנים לאחר הבוקר ההוא. עשר שנים אחרי ששמעתי את שין לראשונה. עדיין מנסה לפענחאת סיפורו. עדיין מנסה להבין: מה היה שם, בבוקר ההוא, בפארק הקטן שבלב הכרך הגדול, מה היה שם, בשירת הציפורים לפנות בוקר, שמשך איש יפני, נמוך וחולה מאוד, לקום לפנות בוקר, יום אחר יום, בוקר אחר בוקר, לבד, בלי חברה, בלי הבטחה להבראה, בלי תיאוריה. פשוט לקום כל בוקר, בעוד החושך שורה על פני האדמה, להתלבש ולצאת אל הקור, להקשיב לציפורים, לחכות לשמש שתזרח. לחכות ליום חדש שיתחיל.

חכמת השביל

לזכר נורמן גולדנברג ז"ל. יוצר "שביל נורמן" ליד כפר ורדים

יתכן שמי שנוסע בכביש 854 המפותל בין מעלות לכרמיאל, לא ישים לב שבאחד מפיתולי הכביש, סמוך לגבעה ירוקה, עטורת חורש טבעי, ניצב מגרש- חנייה צנוע. זוהי הכניסה  אל "שביל נורמן". היום השביל הזה ידוע ומושך מטיילים מכל רחבי הארץ.

כדי להיזכר ולספר על תחילתו של "שביל נורמן" אני צריך לספר על הימים הראשונים של כפר ורדים.

שבע משפחות ראשונות התגוררו בכפר-ורדים באחד בספטמבר 1984, ובאותו יום עצמו נחנך בו בית הספר היסודי (שנקרא כיום "בי"ס קשת") ובו 50 תלמידות ותלמידים. התלמידים היגיעו, ברובם, בהסעה מנהרייה וממעלות. אווירה מיוחדת של "בראשית" שרתה על בית הספר ועל הכפר החדש באותם ימים.

אני הייתי מדריך הטיולים הצעיר של בית הספר הטרי הזה. בכל שבוע יצאתי עם ילדי בית הספר לתור אחר מקומות חדשים ומסעירים לטייל בהם. גלשנו אל העמקים ואל הואדיות, זחלנו מתחת לשיחים קוצניים, הדלקנו מדורות קטנות ובישלנו תה- צמחים, וטיפסנו על סלעי דולומיט אפורים.

בשיטוטים שלנו הגענו שוב ושוב אל הר שטוח מדרום לכפר-ורדים. "הר אשכר" היה שמו במפה. הר אשכר שבה את ליבנו ביפי פרחיו, בעושר החורש שלו, ובצוקי הסלע הזקופים הניצבים בו.

זמן קצר אחר-כך, הגיעה לכפר משפחה חדשה, והשתכנה בקצה היישוב, על מדרונות הר אשכר,  זו הייתה משפחה קטנה ויוצאת- דופן. משפחת גולדנברג. שלוש נפשות כללה משפחה זו: נורמן, אנני, ובן. אנני השתלבה כמדריכת אמנות ב"מוזיאון הפתוח" בתפן; בן למד בבית הספר היסודי ובעיקר שוטט עם אביו בהרים מסביב לכפר; ונורמן, פנסיונר אמריקאי עם נשמה של ילד, ידיים של חוטב- עצים ועיניים של אמן, החל לשוטט גם הוא בהרים ולחפש דרך. אז נבט השביל, או לפחות הרעיון של השביל.

לא ביום אחד נפרץ השביל, ולא על פי תוכנית אדריכלית מסודרת ומאורגנת. נורמן פילס את השביל שלו ברגישות, בעדינות ובאהבה. אבן ועוד אבן זזו ממקומן ופינו מקום לרגליים. ענף ועוד ענף נגזמו. צעד אחר צעד התהווה השביל, קם ונהיה.

במשך יותר מעשר שנים עבד נורמן, בעזרת בן, על השביל שלו. מידי בוקר קם וייצא אל השביל, לגזום כמה ענפים, להזיז כמה אבנים, לשתות בקבוק בירה, ולחלום את המשך השביל.

בין סלעי הר אשכר, בין פיתולי "שביל נורמן" פורחים עשרות ומאות מינים של פרחי בר, חלקם נפוצים וידועים כמו חינניות הבתה, הרקפות והכלניות (לבנות, סגולות ואדומות),  חלקם נדירים אך ידועים, כמו בן-חצב יקינטוני הזוקף באביב עמודי פריחה שגובהם כגובה אדם, וחלקם נדירים ולא ידועים, כמו היקינטון המזרחי  הפורח בסגול בשיא החורף הגשום, וכמו הסתוונית הבכירה, בפורחת בלבן, ללא עלים, בסוף הקיץ הארוך והיבש.

לפני כעשרים שנה כיניתי את שביל נורמן "שביל לא ישראלי". שביל ישראלי הוא שביל ממוקד מטרה, המוביל בדרך הקצרה ביותר ממגרש-החנייה אל התצפית בראש ההר, אל המפל הגבוה, אל המעיין. לא כך השביל של נורמן.. שביל נורמן מוליך אותך בדרך הארוכה ביותר, ללא שום מטרה מיוחדת וממוקדת מלבד ההנאה שבהליכה, ההנאה בהשתהות, ההנאה בשהות במקום, ההנאה של "גילוי הדברים הקטנים".

שביל נורמן אינו רק "דרך להגיע אל-" הוא יצירת גם אמנות שלמה.

יותר מעשרים שנה חלפו, ובינתיים קרו עוד דברים. בן גדל, התבגר, נסע לאמריקה, וגם חזר משם. אנני חלתה בסרטן ונפטרה. נורמן הלך והסתגר בביתו, בחדרו, בקליפתו. מוקף בכלבים הרבים שכה אהב, ובחברים אנושיים מעטים, הוא חי בתוך זכרונותיו, בתוך עברו. עם השנים גדל השביל והתפרסם, לא רק בין תושבי הכפר, אלא בקרב מטיילים רבים מכל רחבי הארץ.

לפני כשנה וחצי חגגנו לנורמן יום הולדת 85 בחצר בית-הספר קשת, בנוכחות חבריו מן הכפר, וכן בנוכחות לוחמים רבים מ"יחידת האלפיניסטים" בחרמון, שנורמן סייע בהקמתה ובהכשרת אנשיה לאחר כיבוש החרמון מחדש, במלחמת יום הכיפורים ב- 1973. לוחמי צה"ל סיפרו כיצד רתם נורמן את הניסיון שלו בלחימה באלפים האיטלקיים במלחמת העולם השנייה, לטובת הקמת יחידת האלפיניסטים של צה"ל, בחרמון, עשרות שנים מאוחר יותר.

נזכרתי אז בעוד אחד מסיפורי העבר המיוחדים של נורמן, אני מביא את הסיפור כאן, כפי ששמעתי אותו (למעט השפה והמבטא):

בחורף 1950 ירד שלג כבד בכל רחבי ארץ ישראל, שלג שכדוגמתו רואים כאן רק אחת לכמה עשרות שנים.

נורמן היה אז עולה חדש צעיר, חבר קיבוץ סאסא בגליל העליון. בעקבות השלג נותק הקיבוץ הצעיר מכל קווי האספקה שלו, ולא נותרה בו אף כיכר לחם אחת. נורמן, וותיק המלחמה באלפים, צעיר ללא חת, לא וויתר. הוא שלף את מחליקי הסקי הישנים שלו, העמיס על גבו תרמיל-גב, החליק על מחליקי הסקי כל הדרך מסאסא לצפת, העמיס על גבו ככרות לחם מלוא התרמיל, וחזר על מחליקיו לקיבוץ.

האם הייתה זו מציאות? או דמיון? ואולי גוזמא?

נורמן היקר, יהי זכרך ברוך

שלך בגעגועים

אבנר שילה

כפר ורדים

זכרונות על "מזמור לדוד"

אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי- כמה זכרונות על "מזמור לדוד"

אבנר שילה, נובמבר ‏2011

תמונה ראשונה: אני בן 16 או 17. אני יושב על כיסא, בתוך מעגל קטן של בחורים ובחורות, בחדר בבית הספר הדתי "נווה-עציון", בשכונת בית וגן בירושלים.

בימי שבת אחר הצהרים, בית הספר הזה שימש למפגשים של תנועת הנוער "בני-עקיבא", התנועה שבה הייתי חבר כל ימי נעורי.

שבת  אחר הצהרים, הערב מתחיל לרדת, אור היום מתחיל לדעוך. איש מאתנו לא קם להדליק אור חשמל בחדר (עדיין שבת, ואנחנו דתיים).  "הפעולה"  הרעיונית הסתיימה, ועכשיו אנחנו יושבים ושרים "שירי בני עקיבא"; שירים שהמילים שלהם לקוחות מן התנ"ך. מי הלחין – אינני יודע. המנגינות עוברות מפה לאוזן בתנועת "בני עקיבא" במשך שנים רבות. השירים יפים בעיני. נוגעים ללבי. שנים רבות לאחר שאעזוב את בני-עקיבא, את שכונת בית וגן, את אורח החיים הדתי, ואתרחק מילדותי, אמשיך להיזכר ולהתגעגע למנגינות ההן, לשירים ההם, לחבורה ההיא.

באחת השבתות, הביא עופר, אחד החברים ב"שבט" הקטן ההוא, לחן חדש, מנגינה חדשה שטרם הכרתי לשיר "מזמור לדוד" (פרק כ"ג בתהילים). הוא שר את הניגון ההוא בקול רך, ואני נכבשתי והתאהבתי בניגון הזה. מאז, בכל שבת אחר הצהרים, עד לסוף ימי התיכון – עד שהבנים הלכו לישיבות ההסדר, והבנות יצאו לשרות לאומי – שרנו את השיר הזה, בלחן ההוא.

באותה תקופה לא התעמקתי במשמעות השיר הזה. אהבתי אותו פשוט בזכות הלחן והאווירה.

 

תמונה שניה: יותר מעשרים שנה אחר כך, כבר חליתי כמה פעמים בסרטן, ולמדתי להבריא בכוחות עצמי. אני משתתף בסדנת סוף-שבוע בקיבוץ ענבר, בהנחיית חברים מלהקת "שבע". אנחנו שרים יחד במעגל משותף את "שיר למעלות". בסדנא הזו אני לומד לראשונה בחיי להתחבר לפסוקי "תהילים", לאמונה ולתפילה, ללא תיווך הדת. באותה שבת נזכרתי בשיר "מזמור לדוד" במנגינה ההיא מימי  נעורי ב"בני-עקיבא". אז החלה  לחלחל לתודעתי המשמעות של המזמור הזה, וההבנה של הקשר בין רגש של אמונה, ובין ריפוי ושחרור פחדים.

 

תמונה שלישית: אני כותב את סיפור הבראתי מסרטן בחוברת פרי-עטי, תחת הכותרת: "הזכות והעונג". בעמוד הראשון אני כותב: "היתה  לי הזכות, והיה לי העונג, לחלות בסרטן ולהבריא ממנו בכוחות עצמי, לגמרי בכוחות עצמי". בעמוד האחרון, תחת הכותרת "שיר", אני כותב מזכרוני את מילות פרק כ"ג בתהילים.

 

אלוהי רועי לא אחסר

בנאות דשא ירביצני

על מי מנוחות ינהלנו

נפשי ישובב

ינחני במעגלי צדק למען שמו

גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע

כי אתה עימדי

שבטך ומשענתך המה ינחמוני

תערוך לפני שולחן נגד צוררי

דישנת בשמן ראשי, כוסי רוויה

אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי

ושבתי בבית אלוהי

לאורך ימים

בספר "דמיון מודרך" מאת ג'רלד אפשטיין אני מוצא הסבר למזמור זה, ולקשר בינו ובין טיפול בפחד. הקשר הוא אמונה שהיא הרגש המנוגד ביותר לרגש הפחד. המזמור הוא סוג של דמיון מודרך, שמספר  בגוף ראשון על כבש, או שה, הרועה בשדה ירוק, והרועה שלו הוא אלוהים. הכבש הזה מאמין ברועה שלו, ובטוח בהדרכתו, הוא מאמין בהנחיה ובהכוונה שהרועה מספק לו. גם כאשר הרועה מוביל את השה שלו בנקיק צר וחשוך, הכבש אינו מפחד, מפני שהרועה נמצא אתו. המזמור מסתיים בהבעת אמונה עזה כי גם העתיד צופן "טוב וחסד כל ימי חיי".

תמונה רביעית: סתיו 2011, אני בן 52. מטפל בחולי סרטן כבר 14 שנים. מאחורי, מפגשים רבים עם אנשים סובלים, אנישים שרוצים מאוד להבריא.

אני עדיין מחפש את המבריאים עם הניצוץ בעיניים, שידליקו גם בי את הניצוץ ההוא. שיזכירו לי שאפשר להבריא!

 

ואז, מגיעה אלי לקליניקה  אישה צעירה. חולה בסרטן קשה, גרורתי, עקשן.

וגם היא עקשנית. היא רוצה לחיות, להמשיך לחיות. רוצה להבריא היא מזכירה לי את עצמי, עשרים שנה קודם.

 

והיא לא רוצה להמשיך לקבל כימו (זה מה שהיא אמרה לי לפני הפגישה הראשונה), ולא רוצה להמשיך לקבל זריקות לדיכוי הורמונים. היא רוצה להיות בריאה. והיא מאמינה באפשרות הזאת.

זה מעורר בי, בעת ובעונה אחת, הזדהות ופחד.

 

אני מרגיש פחד עז שהיא לא תצליח, שהיא תיכשל, שהיא עושה מעשה התאבדותי ממש.

ומצד שני, אני מאמין בה. אני מרגיש שהיא יודעת מה היא עושה – מודעת להשלכות האפשריות של מעשיה, היא לוקחת אחריות. היא מקשיבה לגוף שלה, ומקשיבה גם לנשמה שלה. יש בה הקשבה אמיתית ועמוקה.  יש בה שמחה פנימית. יש בה שלווה. יש בה המון אהבה. אהבה לעצמה, אהבה לבן-הזוג שלה. יש בה אהבה  גדולה לילדה שלה. אני רוצה להאמין בה ובהבראה שלה באופן מלא יותר. לוותר על הספיקות, ופשוט להאמין.

 

בהתכתבות שלנו במייל, אני מזכיר את מזמור כ"ג בתהילים. על כך היא עונה לי מיד: "בדיוק את המזמור הזה  אני שרה לעצמי כבר חודשיים וחצי, בלחן ששר אהוד בנאי, מאז שהחלטתי שאני לא עושה כימו. אני שרה אותו בהליכות בים, בנסיעה באופניים בדרך לגן של הילדה שלי, ובמקלחת".

אני בודק מהו הלחן שאליו היא מתכוונת, ומתברר שזהו אותו לחן עצמו. אותו שיר, באותה מנגינה, ששרנו בסניף "בני עקיבא" לפני שלושים וחמש שנים, ושאני שר לעצמי לבד במשך כל השנים שחלפו מאז.

עכשיו אני שר אותו לעצמי, וגם שומע אותו, שוב ושוב, מתנגן מתוך הדיסק "שיר חדש" (של אהוד בנאי) שקיבלתי מחבר טוב.

זה עוזר. הפחד נחלש ונרגע. האמונה מתחזקת.

הנה השיר כאן, בביצוע החם והמצוין של אהוד בנאי. גם אתם מוזמנים להקשיב, להרגיש, להאמין

youtube.com/watch?v=2LKyhmYRECc

ועוד גרסא של השיר הזה, מתוך ערב שהוקש להבראתו של הרב מנחם פרומן

http://www.youtube.com/watch?v=sY-XES7dMZk&feature=related

חדשות ועדכונים

קליניקה חדשה בקיבוץ דן נוספה לשתי הקליניקות שאני עובד בהן, בכפר ורדים ובתל-אביב

http://www.healcancer.co.il/wordpress/wp-admin/post.php?post=177&action=edit&message=1

נפתחת קבוצה חדשה לתרגול דמיון מודרך בשעות הבוקר בתל- אביב

הקבוצה תתקיים בימי שלישי בשעות 09.00 עד 10.30. הרשמה ופרטים אצלי