איך אפשר להסביר את הדבר הזה?

איך להעביר את ההרגשה הזו?

כמה זה חדש? וכמה עתיק? נצחי ממש.

כמה עוצמה נמצאת שם. כמה קשה להגיע לנקודה הזו. כמה קשה להשאר שם, כמה קשה לחזור לשם שוב, בוקר בוקר, יום יום, דקה דקה

אדם

אחד

לבד

בחושך

לפני הבוקר

מחכה לזריחת השמש

……

ולפתע, משהו קורה…

….

ציפורים מתחילות לשיר!

כן! הציפורים שרות!

כמו בכל יום, כמו בכל בוקר מאז ששת ימי בראשית, ועד היום הזה, ציפורים מתעוררות ומתחילות לשיר, להשמיע קול!

אבל היום הוא יום מיוחד. שין טראיאמה קםממיטתו לפנות בוקר, הוא עוזב את המיטה החמה, עוזב את אישתו שישנה לצידו, ויוצא החוצה, אל הקור, אל הבדידות, אל הטבע.

רק לפני ימים ספורים הוא עזב את בית החולים. לדעת רופאיו הוא חולה הנוטה למות. גוסס.

הוא לא יודע שזו האבחנה שלו, הוא לא מכיר את הדיאגנוה שלו, ולא את הפרוגנוזה שאמרו הרופאים לאשתו, בלי לגלות לו. הוא לא יודע שהרופאים שלו, המומחים שרשמו לו אישפוז ועוד אישפוז, כימותרפיה והקרנות, שהרופאים האלו מצפים שהוא ימות בחודשיים הקרובים.

לא, הוא לא יודע את כל זה. הוא כאן, בבוקר הזה, בחושך, בלב טוקיו. בודד בין מליוני אנשים. לבד מול הטבע. לבד הוא מחכה לאור שיפציע, לשמש שתזרח.

ואז, הוא שומע את הציפורים שרות.

משהו נפתח בו, משהו מתעורר . מהו הדבר הזה? מה קרה שם, ברגע הזה?

והנה אני כאן, עשרים ושלוש שנים לאחר הבוקר ההוא. עשר שנים אחרי ששמעתי את שין לראשונה. עדיין מנסה לפענחאת סיפורו. עדיין מנסה להבין: מה היה שם, בבוקר ההוא, בפארק הקטן שבלב הכרך הגדול, מה היה שם, בשירת הציפורים לפנות בוקר, שמשך איש יפני, נמוך וחולה מאוד, לקום לפנות בוקר, יום אחר יום, בוקר אחר בוקר, לבד, בלי חברה, בלי הבטחה להבראה, בלי תיאוריה. פשוט לקום כל בוקר, בעוד החושך שורה על פני האדמה, להתלבש ולצאת אל הקור, להקשיב לציפורים, לחכות לשמש שתזרח. לחכות ליום חדש שיתחיל.