מוקדש לנורמן גולדנברג ז"ל, האיש שהקים את ה"שביל של נורמן" ליד כפר ורדים
יתכן שמי שנוסע בכביש 854 המפותל בין מעלות לכרמיאל, לא ישים לב שבאחד מפיתולי הכביש, סמוך לגבעה ירוקה, עטורת חורש טבעי, ניצב מגרש- חנייה צנוע. זוהי הכניסה אל "שביל נורמן". היום השביל הזה ידוע ומושך מטיילים מכל רחבי הארץ.
כדי להיזכר ולספר על תחילתו של "שביל נורמן" אני צריך לספר על הימים הראשונים של כפר ורדים.
שבע משפחות ראשונות התגוררו בכפר-ורדים באחד בספטמבר 1984, ובאותו יום עצמו נחנך בו בית הספר היסודי (שנקרא כיום "בי"ס קשת") ובו 50 תלמידות ותלמידים. התלמידים היגיעו, ברובם, בהסעה מנהרייה וממעלות. אווירה מיוחדת של "בראשית" שרתה על בית הספר ועל הכפר החדש באותם ימים.
אני הייתי מדריך הטיולים הצעיר של בית הספר הטרי הזה. בכל שבוע יצאתי עם ילדי בית הספר לתור אחר מקומות חדשים ומסעירים לטייל בהם. גלשנו אל העמקים ואל הואדיות, זחלנו מתחת לשיחים קוצניים, הדלקנו מדורות קטנות ובישלנו תה- צמחים, וטיפסנו על סלעי דולומיט אפורים.
בשיטוטים שלנו הגענו שוב ושוב אל הר שטוח מדרום לכפר-ורדים. "הר אשכר" היה שמו במפה. הר אשכר שבה את ליבנו ביפי פרחיו, בעושר החורש שלו, ובצוקי הסלע הזקופים הניצבים בו.
זמן קצר אחר-כך, הגיעה לכפר משפחה חדשה, והשתכנה בקצה היישוב, על מדרונות הר אשכר, זו הייתה משפחה קטנה ויוצאת- דופן. משפחת גולדנברג. שלוש נפשות כללה משפחה זו: נורמן, אנני, ובן. אנני השתלבה כמדריכת אמנות ב"מוזיאון הפתוח" בתפן; בן למד בבית הספר היסודי ובעיקר שוטט עם אביו בהרים מסביב לכפר; ונורמן, פנסיונר אמריקאי עם נשמה של ילד, ידיים של חוטב- עצים ועיניים של אמן, החל לשוטט גם הוא בהרים ולחפש דרך. אז נבט השביל, או לפחות הרעיון של השביל.
לא ביום אחד נפרץ השביל, ולא על פי תוכנית אדריכלית מסודרת ומאורגנת. נורמן פילס את השביל שלו ברגישות, בעדינות ובאהבה. אבן ועוד אבן זזו ממקומן ופינו מקום לרגליים. ענף ועוד ענף נגזמו. צעד אחר צעד התהווה השביל, קם ונהיה.
במשך יותר מעשר שנים עבד נורמן, בעזרת בן, על השביל שלו. מידי בוקר קם וייצא אל השביל, לגזום כמה ענפים, להזיז כמה אבנים, לשתות בקבוק בירה, ולחלום את המשך השביל.
בין סלעי הר אשכר, בין פיתולי "שביל נורמן" פורחים עשרות ומאות מינים של פרחי בר, חלקם נפוצים וידועים כמו חינניות הבתה, הרקפות והכלניות (לבנות, סגולות ואדומות), חלקם נדירים אך ידועים, כמו בן-חצב יקינטוני הזוקף באביב עמודי פריחה שגובהם כגובה אדם, וחלקם נדירים ולא ידועים, כמו היקינטון המזרחי הפורח בסגול בשיא החורף הגשום, וכמו הסתוונית הבכירה, בפורחת בלבן, ללא עלים, בסוף הקיץ הארוך והיבש.
לפני כעשרים שנה כיניתי את שביל נורמן "שביל לא ישראלי". שביל ישראלי הוא שביל ממוקד מטרה, המוביל בדרך הקצרה ביותר ממגרש-החנייה אל התצפית בראש ההר, אל המפל הגבוה, אל המעיין. לא כך השביל של נורמן.. שביל נורמן מוליך אותך בדרך הארוכה ביותר, ללא שום מטרה מיוחדת וממוקדת מלבד ההנאה שבהליכה, ההנאה בהשתהות, ההנאה בשהות במקום, ההנאה של "גילוי הדברים הקטנים".
שביל נורמן אינו רק "דרך להגיע אל-" הוא יצירת גם אמנות שלמה.
יותר מעשרים שנה חלפו, ובינתיים קרו עוד דברים. בן גדל, התבגר, נסע לאמריקה, וגם חזר משם. אנני חלתה בסרטן ונפטרה. נורמן הלך והסתגר בביתו, בחדרו, בקליפתו. מוקף בכלבים הרבים שכה אהב, ובחברים אנושיים מעטים, הוא חי בתוך זכרונותיו, בתוך עברו. עם השנים גדל השביל והתפרסם, לא רק בין תושבי הכפר, אלא בקרב מטיילים רבים מכל רחבי הארץ.
לפני כשנה וחצי חגגנו לנורמן יום הולדת 85 בחצר בית-הספר קשת, בנוכחות חבריו מן הכפר, וכן בנוכחות לוחמים רבים מ"יחידת האלפיניסטים" בחרמון, שנורמן סייע בהקמתה ובהכשרת אנשיה לאחר כיבוש החרמון מחדש, במלחמת יום הכיפורים ב- 1973. לוחמי צה"ל סיפרו כיצד רתם נורמן את הניסיון שלו בלחימה באלפים האיטלקיים במלחמת העולם השנייה, לטובת הקמת יחידת האלפיניסטים של צה"ל, בחרמון, עשרות שנים מאוחר יותר.
נזכרתי אז בעוד אחד מסיפורי העבר המיוחדים של נורמן, אני מביא את הסיפור כאן, כפי ששמעתי אותו (למעט השפה והמבטא):
בחורף 1950 ירד שלג כבד בכל רחבי ארץ ישראל, שלג שכדוגמתו רואים כאן רק אחת לכמה עשרות שנים.
נורמן היה אז עולה חדש צעיר, חבר קיבוץ סאסא בגליל העליון. בעקבות השלג נותק הקיבוץ הצעיר מכל קווי האספקה שלו, ולא נותרה בו אף כיכר לחם אחת. נורמן, וותיק המלחמה באלפים, צעיר ללא חת, לא וויתר. הוא שלף את מחליקי הסקי הישנים שלו, העמיס על גבו תרמיל-גב, החליק על מחליקי הסקי כל הדרך מסאסא לצפת, העמיס על גבו ככרות לחם מלוא התרמיל, וחזר על מחליקיו לקיבוץ.
האם הייתה זו מציאות? או דמיון? ואולי גוזמא?
נורמן היקר, יהי זכרך ברוך
שלך בגעגועים
אבנר שילה
כפר ורדים
