על סרטן וריפוי עצמי
אבנר שילה, טבעון 2021
הייתה לי הזכות, והיה לי העונג לחלות בסרטן, ולהבריא ממנו בכוחות עצמי, לגמרי בכוחות עצמי.
הייתי בן 14 כאשר התגלה לראשונה שאני חולה בסרטן. זה התחיל בביקור שגרתי אצל רופאת המשפחה הזקנה שלי. הרופאה, שהייתה באותו זמן נמוכה ממני בראש, הביטה מעלה אל צווארי, נגעה בבליטה שלא הייתי מודע לה, ושאלה: מה זה? עניתי שאיני יודע, ובתגובה נשלחתי לסדרה אין סופית של בדיקות בבית החולים הדסה בעין כרם.
שבועיים אחר כך, נותחתי באותו בית חולים, כדי להסיר את בלוטת התריסthyroid gland עם הגידול, שהתגלה כגידול סרטני משני סוגים שונים, אז גם הסתבר שהגידול שלח גרורות לגולגולת ולשתי הריאות. ולכן עברתי גם טיפולי כימותרפיה בעזרת איזוטופ רדיו-אקטיבי של יוד Iodine 131.
הכימותרפיה הצליחה מאוד, אך בשלוש השנים לאחר מכן, הסרטן חזר לבקר בגופי שלוש פעמים נוספות. בכל חזרה כזו, קיבלתי שוב טיפול כימו', שעזר מאוד… עד הפעם הבאה.
כל טיפול כזה לווה בתחושות נוראיות של בחילות, הקאות, כאבים וחולשה. בכל טיפול אושפזתי לתקופה של שבועיים בחדר בידוד בבית חולים, ואיבדתי, באופן זמני, את הרצון לחיות.
לאחר הופעה חוזרת של הסרטן בפעם הרביעית בגיל 20, שבעקבותיה קיבלתי שוב טיפול כימי, הייתה הפסקה ארוכה, בת עשר שנים, בהופעות הסרטן בגופי. במהלך התקופה הזו התחתנתי, נולדו לי שלושת ילדי הבוגרים, למדתי באוניברסיטה וסיימתי תואר. עבדתי כמדריך בטיולי טבע לילדים ולמשפחות, והקמתי פרויקט חינוכי שהיה מאוד חשוב ויקר לליבי.
במהלך תקופה זו, האמנתי שהסרטן הוא אך ורק נחלת העבר בחיי.
בשנת 1990, בגיל שלושים, במהלך בדיקה תקופתית שגרתית, התגלה שהסרטן שלי חזר שוב, ולאותם מקומות בגופי: צוואר, ריאות, גולגולת. בתגובה לכך, הרופא האונקולוג שלי קבע לי מיד תור לטיפול כימי נוסף.
אבל בפעם הזאת לשם שינוי לא הסכמתי לקבל את הטיפול. ביקשתי דחייה שתאפשר לי לבדוק ולנסות להתמודד עם הסרטן שלי בדרכים חלופיות, שעליהן התחלתי לשמוע.
בקשתי לדחייה במועד הטיפול נדחתה ע"י האונקולוג שלי, אך אני החלטתי לקחת את האחריות על עצמי. דחיתי את הטיפול למרות התגובה השלילית שקיבלתי.
בשלושת החודשים הבאים, התחלתי לעבור טיפולים אלטרנטיביים / משלימים לסרטן, ובעיקר התחלתי לתרגל בעצמי מידי יום הרפיה ודמיון מודרך. עשיתי את התרגילים האלו שלוש פעמים ביום במהלך השנה הראשונה, ופעם ביום מאז ועד היום.
קראתי ספרים רבים בעניין היחס בין הגוף והנפש. בנוסף, קראתי על דרכים אינטגרטיביות לטיפול בסרטן, כמו למשל הספר "לשוב להיות בריא" מאת ד"ר קארל סימונטון M.D. , וגם הספר "אהבה, רפואה, וניסים" מאת ד"ר ברני סיגל M.D.
הרפיה ודמיון מודרך "נהר האור"
דמיון מודרך תמיד מתחיל בנשימות, ואחר כך הרפיה של הגוף. אני בחרתי בדימוי "נהר האור" כדימוי המוביל בהרפיה שלי. דמיינתי את נהר האור זורם מסביב לגוף שלי. הוא זרם מימיני, ומשמאלי, הוא זרם מלפנים ומאחור, הוא זרם מעלי ומתחתי. נהר האור הוא נהר נעים ומרגיע, האור שזורם בו הוא אנרגיה שמאפשרת לי לנשום, לנוע, לחיות. ואז נהר האור נכנס וזורם בתוך הגוף שלי. תחילה דרך הראש, ובאיטיות דרך כל חלקי הגוף, ודרך כל האיברים. הוא מביא איתו הרפיה, רגיעה, שלווה, אנרגית חיים, ובריאות, לכל חלק בגוף שלי. אמרתי לעצמי בלב את המילים האלו, שוב ושוב, מתוך שכנוע עמוק שזו האמת: הרפיה, רגיעה, שלווה, אנרגית חיים ובריאות.
אחר כך דמיינתי את הגידולים, ואת תאי הסרטן בגוף שלי. אמרתי לעצמי שתאי הסרטן האלה הם חלשים ומבולבלים, שנוצרן בגוף שלי בטעות, ואין להם כוונה להזיק לי.
בהמשך, דמיינתי את כוחות המרפא שלי, שאני מאמין שהם חכמים, חזקים ויעילים, מסתובבים בתוך גופי, מאתרים ומזהים את תאי הסרטן, ואז מתחילים להחליש, לפרק, ולהשמיד אותם. דמיינתי את כוחות המרפא שלי מחלישים, מפרקים ומשמידים את תאי הסרטן בגופי באיטיות וביסודיות.
את השברים והשאריות של תאי הסרטן, כוחות המרפא מפנים עם זרם הדם אל הכליות, ומשם מפונים החוצה מהגוף. דמיינתי דרכים טבעיות שונות, כמו זיעה והפרשות אחרות, כדי לפנות את תאי הסרטן המושמדים.
אחרי כן, דמיינתי את עצמי מבריא, עושה דברים שאני נהנה לעשות, מרגיש טוב, בתחושת סיפוק ובריאות שלמה. כל זה – 3 פעמים ביום (בדומה לשלוש התפילות שיהודים דתיים מתפללים בכל יום).
שלושה חודשים אחרי הבדיקה הקודמת, שבישרה על חזרת הסרטן, ביקשתי ועברתי שוב בדיקה רפואית זהה. קיבלתי תשובה מהרופאה, שלא חל שום שינוי בגודל הגידול והגרורות. הרגשתי אכזבה וייאוש, כאשר הרופאה קבעה לי תור חדש לטיפול כימותרפיה.
רגע לפני שעזבתי את חדר הבדיקה בבית החולים, בהבזק של חכמה אינטואיטיבית שלא הכרתי בעבר, ומובן מאליו שאף פעם לא פעלתי לפיה, שאלתי את הרופאה אם היא תוכל לתת לי עותק של תוצאות הבדיקה. הרופאה ענתה שכן, ומייד ניגשה למכשיר, הדפיסה עותק נוסף של שתי הבדיקות: זו שעברתי באותו היום, וגם זו שעברתי שלושה חודשים קודם לכן. היא גם הסבירה לי איך לקרוא, לפענח, ולהבין את תוצאות הבדיקות שקיבלתי. נסעתי הביתה.
כמה שעות אחר כך, כשהגעתי הביתה, שרה אשתי חדת העין, בחנה לעומק את ההבדלים שתי הבדיקות, שעברתי בהפרש של שלושה חודשים, ושמה לב שבתוצאות הבדיקה החדשה, הגרורות נראות קטנות וחלשות באופן משמעותי לעומת הבדיקות הקודמות.
אז שוב סירבתי לקבל טיפול כימותרפי, לפחות לא מייד. הייתי ספקן, אך מעודד ומאמין. המשכתי בעבודתי העצמית. כל יום המשכתי לחפש את "מעיין הבריאות" שלי.
זרימת רגשות כמפתח לריפוי עצמי מסרטן
בשלב זה כבר הבנתי שביטוי רגשות הוא מפתח חשוב לשיפור הבריאות שלי. התחלתי לחפש את הדרך הנכונה להתמודד עם הרגשות שלי, במטרה לאפשר לגופי לתפקד באופן בריא יותר, ולהבריא לגמרי. באותן שנים קראתי מחקרים רבים על הקשר בין האישיות של האדם, ובין הנטייה לחלות בסרטן. שני ספרים שקראתי באותה תקופה, והשפיעו עלי עמוקות הם "החוש השביעי והמציאות שמעבר" מאת רפי רוזן, מטפל ומורה ישראלי, וכן הספר "הסרטן כנקודת מפנה" מאת ד"ר לורנס לה- שאן, פסיכולוג אמריקאי. הסתבר לי, שלאנשים עם קושי לבטא רגשות, ובמיוחד רגשות קשים, כמו כעס, עצב, ותסכול יש נטייה לחלות בסרטן. קראתי זאת והרגשתי שזה נכתב עלי!
עלה בזיכרוני אירוע מסוים בילדות שלי. אירוע שבעקבותיו החלטתי להפסיק לבכות מתוך צער או תסכול. זה קרה ביום הולדתי ה – 11.
בבוקר של אותו יום, הרגשתי שמח מאוד, כי ההורים שלי קנו לי את המתנה שאותה ביקשתי: כדורגל חדש לגמרי, שאיתו אוכל לשחק עם החברים שלי. באותו יום הלכתי למגרש הכדורגל בשכונה שלי, והתחלתי לשחק עם חבריי. באותו משחק, אחד החברים בעט בכדור, והוא התגלגל אל הרחוב בדיוק בזמן כדי לפגוש את גלגליו של אוטובוס נוסע, והתפוצץ ממש מול עיני. ראיתי את זה קורה, ובכיתי בקול. דמעות הציפו את פניי.
באותו רגע החלטתי להפסיק לבכות "כמו תינוק" או "כמו ילדה קטנה". הפסקתי לבכות לחלוטין. אפילו עשרות שנים לאחר האירוע הזה, לא הייתי מסוגל לבכות. גרמתי לעצמי "חסימה רגשית".
הסיפור שלי חוזר לקיץ 1990 , לספרים שקראתי, ולהבנה שהתגבשה אצלי על הקשר בין הבעה רגשית ובין בריאות. הבנתי שכל הרגשות, כולל אלו שאינם נעימים, הם חיוניים, ולכן החלטתי להתייחס גם לרגשות אלו כ"רגשות חיוביים". החלטתי להכין תוכנית שבעזרתה אוכל לשנות את ההיבטים האלה של האישיות שלי לאישיות של אנשים שאינם נוטים לחלות בסרטן, ולא משנה כמה זמן זה ייקח. לשנות כך את האישיות שלי – זו לא היתה משימה קלה. בכלל לא קלה.
פיתחתי סוג חדש של דמיון מודרך. דמיינתי את אחד הנופים האהובים עלי, בדרך כלל היו אלו נופים מן הנגב, או ממדבר סיני, ולפעמים מן האלפים השוויצריים. אחר כך, דמיינתי את עצמי בבקתה קטנה, חווה רגש. כל רגש בעולם. קראתי לרגש הזה בשם, והקדשתי תשומת לב לשאלה היכן בגופי הרגש הזה התחיל. לאחר מכן דמיינתי את עצמי מבטא את הרגש הזה בכל הכוח ובכל העוצמה. כך המשכתי במשך דקה עד שתיים, כאשר בכל הזמן הזה שמרתי על הרפיה ועל נשימה רצופה. לאחר שהגל של הרגש הראשון נרגע, עברתי לרגש שני, וחזרתי על כל התהליך. קראתי לזה "זרימת רגשות". לקראת סיום כל תהליך כיוונתי את עצמי לרגשות של אהבה, שלווה והודיה. הרגשתי אהבה למשפחתי, לאנשים קרובים ואהובים, ולמעגלים הולכים וגדלים, עד שהרגשתי אהבה לכל האנושות ולכל היקום.
הרגשתי שתרגיל דמיון מודרך זה, שקראתי לו "בקתת הרגשות" מבטא את האמונה שלי בבריאות רגשית, כפי שאני מבין אותה ומאמין בה. הרגשתי גאווה על שאני יכול להמציא, לפתח וליצור תבניות של דמיון מודרך לטובת שיפור הבריאות שלי, ושל אנשים אחרים.
במקביל לעבודה היום-יומית העצמית שלי, חיפשתי רופא/ה שיסכים לערוך לי בדיקות, מתוך כבוד לבחירה שלי, מבלי להציב לי תנאים. לבסוף מצאתי רופאה אונקולוגית שהסכימה לתנאי זה, למרות שלא האמינה שמצבי יכול להשתפר בעקבות עבודתי לריפוי עצמי, בלי טיפול רפואי אגרסיבי.
וכך, שישה חודשים לאחר הבדיקה הקודמת, הגעתי לבדיקה רפואית נוספת. הפעם, כך הובטח לי, הבדיקה תארך שבוע שלם, ותוצאות הבדיקה יהיו מדויקות יותר.
יום אחד, במהלך שבוע הבדיקות הזה, היו לי שעתיים חופשיות באמצעו של יום בדיקות עמוס. ניצלתי את הזמן כדי ללכת לביתם של חברים. הבית היה ריק, החברים השאירו לי מפתח. הייתי לבד בביתם, שכבתי במיטה ותרגלתי דמיון מודרך. כאשר הגעתי למשפט בדמיון המודרך שבו אמרתי לעצמי: "ועכשיו, דמיין את הגידול הסרטני, או את תאי הסרטן בגוף שלך…" ואז, לפתע, שמעתי את הגוף שלי אומר: "אני נקי". הופתעתי! מעולם לא שמעתי את הגוף שלי מדבר! ובעברית!
ניסיתי לחזור על ההנחיה לגוף שלי: "דמיין את תאי הסרטן…" ושוב, הגוף שלי אמר : "אני נקי."
חזרתי לבית החולים, והמשכתי את הבדיקות עד סוף השבוע.
בסוף אותו שבוע קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה מהרופאה שלי בעצמה. היו לה חדשות טובות בשבילי. היא אמרה: "הגידול בגוף שלך, וגם הגרורות, קטנים מדי, אז אתה לא צריך לקבל טיפול כימי! בבקשה בוא לבדיקת מעקב בעוד ארבעה חודשים…"
שמחתי מאוד, ממש השתגעתי משמחה! חגגתי את ההבראה שלי עם משפחתי וחברים, אבל לא ראיתי זאת כסיום סיפור ההבראה שלי, וגם לא כסיום תהליך הלמידה שלי, אלא כתמרור המודיע על הצלחה בדרך, וכעידוד להמשיך בדרך ההבראה הזו, ולהמשיך בחיפוש אחרי דרכים נוספות אל "מעיין הבריאות". בשנים הבאות המשכתי לעבוד עם עצמי, וגם הלכתי ללמוד שתי טכניקות לטיפול הוליסטי: ג'ין שין אקופרסורה, ודמיון מודרך. במהלך השנים האלו החלפתי מקומות עבודה ובתים, ונולדה לנו בת רביעית.
חמש שנים אחר-כך, בדיקה רפואית מקיפה נוספת מצאה שהגידול והגרורות נעלמו לחלוטין!
שמחתי וחגגתי, שוב. וגם הפעם החלטתי להמשיך במסע הריפוי העצמי שלי.
החלטה נוספת שעשיתי, באותה נקודה בזמן, הייתה להשתמש בסיפור ההבראה שלי, ביידע ובניסיון שצברתי במהלך דרך ההבראה שלי, כדי לעזור לאנשים אחרים, בעיקר פוגשי סרטן, למצוא את הדרך האישית אל הריפוי העצמי שלהם. ואכן, במהלך עשרים ושלוש השנים האחרונות, זה הדבר העיקרי שאני עושה בחיי. אני עושה שימוש רב בדמיון מודרך במפגשים אישיים וקבוצתיים. בזמן שאני מטפל, כותב, או מרצה, אני מרגיש שאני ממשיך לרפא את עצמי.
בימים אלו, בשנת 2021, אני בן 62. בדרך כלל אני מרגיש בריא. כשאני נתקל בקשיים או במכשולים, אני חוזר לעבוד עם עצמי כפי שאני יודע, וממשיך לחפש דרכים חדשות.
אני עושה כמיטב יכולתי עבור עצמי, עבור משפחתי המתרחבת בהתמדה, ועבור האנושות.
