האתר של אבנר שילה

סיפור על עכברים ומלכודות, על שעבור ושחרור . מתוך ליל הסדר בבית משפחת שילה

א.     לפני שמונה חודשים סבא אבנר וסבתא שרה וגם עמיתוש עברו לבית מיוחד בבית-לחם הגלילית. הבית "החדש" עשוי אבן, והוא בעצם ישן מאוד, כמעט עתיק. הוא כל כך ישן, שכבנו את הבית הזה אמא ואבא עוד לא נולדו, וגם סבתא שרה וסבא אבנר עוד לא נולדו. אפילו סבתא קלרה, אמא של סבתא שרה עוד לא נולדה. עד כדי כך הוא ישן!

ב.     יום אחד, ראתה דודה עמיתוש בשירותים עכבר קטן וחום. עמיתוש נבהלה מאוד, וביקשה מסבא שיעשה משהו, שיגרש את העכבר, ומיד! סבא הרגיע את עמיתוש, והציע לה לחכות כמה דקות בחוץ, ואז העכבר יצא משם. וכך היה.

ג.       עברו כמה חודשים, העכבר לא הופיע שוב בשירותים, אבל מדי פעם נתקלו בני משפחת שילה בעכבר (או בסימנים ש"היה כאן עכבר") במקומות שונים בבית.

ד.      כשהגיע האביב הרגשנו שרוח חדשה הגיעה לבית שלנו. רוח של חיים ושל אהבה. הרגשנו שהעכבר שלנו כבר לא לבד, יש לו עכבר- חבר. יום אחד ראינו את העכבר רץ מאחורי הפסנתר. חשבנו: אולי לעכבר יש כשרון מוסיקלי? אולי הוא ינגן עם יעלי את "כמה טוב לשבלולים שביתם הוא על גבם"? הרי גם העכבר הקטן שלנו היה רוצה שיהיה לו בית משלו ושלא יצטרך להתגנב ולהתחבא בבתים של אחרים…

ה.     למחרת ראינו עכבר אחר רץ מהסלון לחדר טלוויזיה. תהינו: אולי הוא רוצה    לראות  ב'צלילי המוזיקה' את הקטע של הברקים ורעמים או את הקטע את הילדים שנופלים למים, או את הילדה שנרדמת על המדרגות בשיר? ואולי הוא רוצה לראות במחשב סרטונים על חד-אופנים או אופנועים חשמליים במחשב?

ו.       החלטנו שזהו זה! הגיע הזמן להפריד בין העכברים ובין האנשים! קנינו שתי מלכודות לעכברים בבסמת-טבעון, שמנו אותם בבית. ובכל מלכודת נעצנו פרוסת לחם עם סילאן, שיהיה להם טעים.

ז.       באותו ערב, סבתא שרה נסעה לעבודה בתל אביב, ואני נשארתי לבדי בבית. אבל מסתבר שלא לגמרי לבד! כי פתאום שמעתי רחש של חפירה ברגליים קטנות מאחורי הספה בחדר טלוויזיה. העברתי את המלכודת למקום קרוב. כעבור כחצי שעה הייתי בחדר אחר, ואז שמעתי קול של משהו שנסגר. הלכתי לחדר וראיתי שהמלכודת נסגרה, ובתוך המלכודת היה עכבר חום חמוד, עם אוזניים גדולות, וזנב ארוך. הבאתי את המצלמה וצילמתי אותו, למזכרת. ואז, נסעתי באוטו עד טבעון, ולקחתי איתי טרמפיסט – את העכבר. התרגשתי מאוד כשהעכבר נלכד. והתרגשתי עוד יותר כאשר שחררתי את העכבר בחורשה ירוקה בטבעון.

ח.     ראיתי את העכבר ששחררתי יוצא מהמלכודת. הוא קפץ קפיצה גדולה לגובה, ואז רץ במהירות אל תוך החורשה, ונעלם. סבתא ואני השתחררנו מנוכחות העכברים בבית שלנו, ונראה לי שגם העכברים נהנו לצאת לחופשי.

מוסר השכל: כשאתה לוקח חופש לעצמך, אתה משחרר לחופשי גם את האחר.     

 

 


חג הפסח מתקרב ואיתו מתקרב אלינו גם ליל הסדר כמו בכל שנה אנחנו מכינים את ליל הסדר בעצמנו. כשאני אומר: "מכינים בעצמנו" אני מתכוון להכנה בכל המובנים, ממש מהתחלה. אנחנו לא רק מכינים את האוכל, עורכים שולחן יפה, ויושבים. אנחנו מכינים את התכנים, כל אחד מאיתנו כותב קטע מקורי שמתקשר לפסח, חג החרות היהודי. כל אחד מאיתנו שואל את עצמו: היכן החרות שלי? האם אני חופשי?

כמו שכתוב בהגדה  של פסח, בנוסח שבו משתמשים ברוב הבתים בישראל: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"

על בסיס הרעיון הזה אנחנו כותבים.

השנה נוסף לנו משתתף חדש לליל הסדר ולהגדה: אור, בן שלוש ממש! ולכן אנחנו מכינים גם משחקים, הפעלות שמתאימים לנו, בכל גיל.

שרהלה ויעלי אמרו לי שהן חשבו על משחק שמשלב אגוזים, ועל האגוזים יהיו כתובות מילים, וכאן התחיל המסע שלי, וגם התפקיד שלי.

שרהלה אמרה שיש לנו המון אגוזי פקאן בחצר, והציעה לצאת ולאסוף אגוזים לצורך המשחק.

אני אמרתי: "כבר נגמרו האגוזים לפני שבועות וחודשים" לא האמנתי שיש עדיין אגוזים מתחת לעץ.

שרהלה יצאה והביאה קערה קטנה של אגוזים שהיא אספה.

עדיין לא האמנתי.

למחרת הרגשתי רע. התחולל בתוכי קרב עצום בשאלה: האם יש עוד אגוזים מתחת לעץ, או שאכן נגמרו האגוזים?

באותו היום אחר הצהריים, למרות ההרגשה הרעה, ואולי בגללה, החלטתי לצאת לחצר, ולחפש. יצאתי לחצר, ובדקות הראשונות לא מצאתי אגוזים בכלל, רק עלים יבשים ועפר.

כמעט התייאשתי, אבל המשכתי לחפש.

החלטתי להתקרב ולחפש אגוזים ממש מתחת לעץ, ליד סככת החנייה.

עדיין לא ראיתי אגוזים.

ירדתי לגובה האדמה. התחלתי להזיז עלים יבשים בעזרת הידיים שלי, באצבעותיי ממש.

לפתע התחיל להתנגן בתוכי השיר: שמחה רבה, שמחה רבה… מילאו, מילאו כיסיי באגוזים… הרגשתי את השמחה ממש נכנסת לתוך ליבי וממלאת אותי בשמחה!

המשכתי לפנות עלים יבשים ולמצוא עוד ועוד אגוזים על הקרקע.

האגוזים היו מכוסים בחלקם באדמה, בבוץ, אבל היו שם גם אגוזים שלמים ויפים. המשכתי לעבוד, להזיז עלים יבשים, לגלות עוד ועוד מרבצים של אגוזים. השמחה מילאה אותי עוד ועוד, עד שהתמלאה הקערה, ואור היום נגמר גם הוא. הגיע הערב.

חזרתי הביתה. שמתי את קערת האגוזים על השולחן בגאווה ובשמחה.

יצאתי לחופשי מצינוק חוסר-האמון שלי.

מוסר השכל:

מי שמאמין בשפע המצוי בעולם, העולם פותח לקראתו את ידו הנדיבה. 

 

יש פרידות שמחות

שלום לכם, כאן אבנר,

השבוע נפרדתי ממטופל שלי, גדי.

כאשר גדי היגיע אלי לטיפול,  הוא סבל מכאבים עזים בחלקים נרחבים בגופו, בעיקר אותם חלקים שהסרטן שלו התפשט אליהם. גם מצב רוחו לא היה משופר ביותר.

גדי הגיע אלי, לחדר  הקליניקה שלי,  לטיפול, בתחילת הדרך אחת לשבוע, ובהמשך- אחת לשבועיים. כך במשך שנה שלמה.

בפגישות הראשונות לימדתי את גדי לעבוד עם "נהר האור" – דיסק דמיון מודרך שפיתחתי במיוחד לריפוי מסרטן – והוא מתמיד בעבודה זו עד היום. דרך העבודה עם "נהר האור" גדי למד להרפות ולהשתמש בנשימה שלו,  ולא פחות חשוב, בדמיון שלו, כדי לשחרר כאבים ולחצים שהשפיעו עליו.

בהמשך קיימנו שיחות על מצב רוחו, על רגשותיו של גדי, ועל משפחתו. על דרכו בחיים  מילדותו בארץ רחוקה, דרך עלייתו ארצה, הפגישה שלו עם אשתו, הקמת המשפחה שלהם,  ועד היום. דיברנו גם על חלומותיו לקראת העתיד.

כעבור מספר שבועות הצטרפה לפגישות שלנו רחל, אשתו של גדי. הפגישות עם גדי ורחל  היו מעניינות ומעמיקות. כל פגישה נפתחה (וגם הסתיימה) בחיבוק חם. הפגישות תובלו תמיד בהומור, בצחוק, ובחיוכים רבים, שהתלוו לכאב, לפחדים ולדמעות.

שמחתי לגלות את היכולת של גדי לזהות את הרגשות שלו, לעבד אותם ולשנותם בעדינות בתהליך אישי-פנימי מובנה ויצירתי, דרך "בקתת הרגשות".

גדי למד לזהות פחד כשזה עלה מתוכו באופן ספונטני, הוא קיבל אותו אל תוך המרחב המוגן של בקתת הרגשות שנבנתה בדמיונו בתוך הנוף שהוא בחר; הוא נשם איתו, עם הרגש שהתקשה לחוות בחייו, והמשיך להיות בהרפיה ובנשימות; הפחד נרגע וכך נוצר מקום לרגש אחר לעלות. זאת היתה שמחה שעלתה מכפות רגליו. מצב ההרפיה אִפשר לרגש השמחה להתפשט אל כל הגוף. גדי מצא את עצמו רוקד את השמחה בדמיונו.

בהמשך, גדי מצא דרכים מקוריות לשימוש בדמיון המודרך. לדוגמא, לימדתי אותו את "אי המדריכים", דמיון-מודרך שיצרתי והקלטתי כדי להתחבר למדריכים רוחניים, לשאול אותם שאלות, ולקבל מהם תשובות לשאלות המעסיקות אותנו בהווה. להפתעתי ולשמחתי, גיליתי שגדי השתמש בדיסק "אי המדריכים" כדי לחזק בדרך אחרת את תהליך ההבראה העצמי, ולעודד את כוחות המרפא הפנימיים שלו. בפגישות חוזרות ונשנות עם המדריכים הרוחניים, הוא ויתר על הציפייה לקבל תשובות בכל מפגש, ובחר להעמיק את הקשר עם אותן דמויות, ולקבל מהן שלווה ואמון בדרכו אל ההבראה.

עוד פיתוח עצמאי של גדי, היה המיקום המיוחד שבו למד לעשות את "נהר האור". אני נוהג להנחות את התלמידים והמטופלים שלי להקשיב ל"נהר האור" בישיבה זקופה בכיסא, או בשכיבה על הגב, ומסביר להם את היתרונות והחסרונות של כל אחת מהדרכים האלו.

לאחר זמן-מה סיפר לי גדי שהוא גילה תנוחה חדשה, שהתאימה לו יותר: הוא התחיל לעשות  את "נהר האור" בשכיבה בתוך אמבטיה מלאה במים, תנוחה המאפשרת הרפיה מלאה יותר.

במהלך השנה הכאבים הלכו ופחתו, עד שנעלמו כמעט לחלוטין. מצב הרוח של גדי השתפר באופן ניכר, והאהבה של גדי ורחל נראתה יפה וחזקה מתמיד.

גדי ביקש לקחת פסק-זמן מהטיפול ואני נעניתי לו ברצון.

מניסיוני, כאשר מטופל חש בצורך בהפסקה, לאחר תקופה של עבודה טובה ושיפור במצב, אני מאמין שיש ערך לתמוך בבחירתו. תקופות של עיכול התהליכים שאדם עובר יכולות להיות חשובות לא פחות מתקופת הטיפול

עצמה.

בפגישה האחרונה שלנו לפני ההפסקה, גדי ורחל סיפרו לי, שהרופאים המטפלים בו הניחו לפני שנה שתוחלת החיים שלו (במצבו כפי שהיה אז) היא כשלושה חודשים בלבד.

חשבתי על הפגישה הזו שוב, השבוע.

חשבתי על הנטייה האנושית, לעשות שינוי רגשי משמעותי רק בשעה של סכנת חיים, ולהעריך אותו רק כאשר הוא משנה באופן דרמטי את הסיפור, מסכנת מוות – להבראה, לחיים.

בעשר השנים האחרונות, תוך התמודדות עם משבר נפשי אישי, ויציאה ממנו, למדתי להעריך את השינויים הרגשיים שאני, כמו אנשים אחרים, עושים, ועוברים בחייהם, גם כאשר אין סכנה מוחשית כזו.

בתקופה האחרונה מגיעים אלי גם מטופלים שאינם חולים בסרטן ומעוניינים להבריא את עצמם – את נפשם ורגשותיהם. אני שמח על הרחבה זו, ומזמין אתכם לתהליך ריפוי רגשי משמעותי ועמוק בעזרת הדמיון המודרך.

הטיפולים שאני מציע מתקיימים בשלב זה בשני מקומות:

  1. במרכז ת"א, סמוך לשדרות רוטשילד ביום ג' בבוקר, וביום א' בצהריים, בכל שבוע.
  2. במושב "אלוני אבא" ליד טבעון, ביום ד' אחה"צ וביום ו' בבוקר.

לאור מספר בקשות שקיבלתי בזמן האחרון אני שוקל לפתוח קליניקה נוספת בירושלים.

באהבה,

אבנר שילה

הרצון לחיות וזרימת הרגשות כמפתח להבראה מסרטן

הרצאה של אבנר שילה במפגש מבריאים 15 בנובמבר 2012

בתחילת הדרך שלי לריפוי עצמי מסרטן לפני למעלה מעשרים שנה, קראתי את ספרו של סימונטון "לשוב להיות בריא"
מצאתי בו הנחיות לדמיון מודרך לצורך עזרה בריפוי מסרטן, אבל קראתי גם את כל הספר, ומצאתי בו פרק ובו סיכום של מחקרים על הקשר בין רגשות, לחץ, וסרטן.
כמה מן המחקרים האלה דיברו אלי מאוד. הרגשתי הזדהות עצומה (או כפי שאמר משתתף בסדנא שערכתי: "הספר הזה נכתב עלי")
בין השאר הרגשתי הזדהות עם מחקר שנערך ע"י פסיכולוג אמריקאי (שטרם שמעתי עליו עד אז) בשם ד"ר לורנס לה-שאן. מחקרו של לה-שאן דיבר על קושי לבטא רגשות בכלל, ורגשות קשים כמו עצב, צער, תסכול וכעס, בפרט.
בפרק על הרגשות מצאתי ביטויים רבים שנראו לי מוכרים מאוד (עוררו אצלי הזדהות)
לדוגמא: "הם (חולי הסרטן) הרגישו שלווה מדומה, הנובעת מייאוש"
"לעולם לא אשוב עוד לקוות"
מחשבה של חולה סרטן: "(מסוכן מידי לבטא את רגשותיי), עדיף להישאר מסוגר בתוך קליפה"
הם (חולי הסרטן) הרגישו חוסר קשר עם הוריהם, לא הפגינו כמעט אף פעם רגשות עזים, והיו מאופקים באופן כללי)

הרגשתי את הקשר, אבל עוד לא הבנתי איך נוצר הקשר הזה.בדומה לשין טריאמה, שהוזכר קודם, ראיתי את עצמי כאיש ראציונלי, החושב בהגיון. כדי להאמין בקשר כל שהוא בין א' לב', היה עלי להבין איך נוצר הקשר הזה. לא הבנתי איך ביטוי של רגש (או חוסר ביטוי של רגשות) שהיא התנהגות המופנית החוצה, יכולה להשפיע על יצירה של מחלה (כמו סרטן) הקורית בתוך הגוף, בתוך תאי הגוף שלי.
הרגשתי בכל חושיי (כולל, כנראה החוש השישי שלי) שמציאת הפיתרון לשאלה זו היא רבת משמעות בשבילי, ועשויה להועיל מאוד לתהליך ההבראה שלי (ובהמשך גם לתהליך הבראתם של חולי סרטן נוספים)
בהמשך הדרך נעזרתי גם בספרו של רפי רוזן "החוש השביעי והמציאות שמעבר" כדי להבין את הקשר הזה בין הרגשות וביטויים ובין מחלה גופנית המתרחשת בתאים שלנו.
אסביר בקיצור את "מסקנות המחקר" שלי:
א. כל הרגשות הם גופניים (הרגשות נמצאים בגוף בכמה רמות)
ב. כל רגש (כולל הרגשות הקשים) יכול להיות חיוני להישרדות, לקיום, לבריאות
ג. רגשות באופן טבעי נמצאים בתנועה מתמדת (emotions are in-motion)
ד. יש קשר הדוק בין הרגשת הרגשות, התנועה שלהם ובין נשימה והרפיה

דוגמאות של רגשות שעקב התנהלות לא נכונה בחיים יכולים להפוך ל"מכשול בריאותי"
א. כעס שהופך לטינה (כמו טין בביצה)
ב. ייאוש זמני שהופך לחוסר תקווה. (דוגמאות מהספר של לה-שאן)
ג. אבל לא פתור
ד. עצב שהופך לדיכאון
ה. אשמה שמתקבעת והופכת למשהו אחר, דמוי-רגש, דמוי-אשמה

רגשות שיכולים לרפא חסימה רגשית, ובכך לסייע בריפוי מחלות כמו הסרטן:
גאווה, אמונה, תקווה, שלווה, קבלה.
כדי שרגשות כאלו יהיו רגשות מרפאים יש צורך שהם יהיו חלק מזרימת הרגשות. שהם יהיו רגשות פותחים, ולא רגשות סוגרים.
כאשר אני משתתף בלוויה, או ב"שבעה" (זה קורה לי, לפעמים…) אני נחרד כשאני שומע את הביטוי הנפוץ "שלא תדעו עוד צער". זה ביטוי שיקרי בעיני. ראשית, כי הוא לא ריאלי. לא מציאותי. סביר להניח שהמשפחה האבלה תדע בעתיד עוד צער, וטוב שכך. כדאי מאוד שמלבד הצער, ידעו האבלים לחוש גם נחמה, הקלה, ואפילו שמחה. הנוסח של המסורת היהודית (המקום ינחם אתכם) נכון יותר, בעיני.

כאשר אדם חווה צער, אך לא חוסם את רגשות השמחה והנחמה, הוא יכול להמשיך לחיות, במלוא מובן המילה.

כאשר אדם חווה ייאוש, אך לא חוסם את התקווה, יש לו בשביל מה לחיות. הוא יכול לקוות, להאמין.

התנהגות של מטפל שיכולה לרפא חסימות רגשיות: הקשבה למטופלים, סיפורי הבראה, קבלה של המטופל באשר הוא שם, גם כשקשה לו. אהבה, אמונה בהבראה ובאפשרות של שינוי. דוגמא אישית.