פרק ראשון: כבר כמה שבועות אני עוקב אחרי דרור בית חמוד שמבלה בנעימים בכניסה לביתנו.

בכל בוקר אני מתעורר לקול נקישות עליזות של מקור ציפורית על חפץ מתכתי. האחראי לתיפוף ולעליזות הוא ציפור דרור חביבה שאני קורא לה "דרורי". דרורי פיתח מערכת יחסים תשוקתית עם פיסת נירוסטה מבריקה ומקומרת. הנירוסטה הנ"ל יועדה להיות חלק של בית פרי במנהטן, אבל טעויות מחשב וטעויות אנוש גרמו לה להרגיש מיותרת. וכך מצאה את עצמה מככבת בחלומותיו ובחייו של דרורי.

דרורי הוא בעצם ציפור דרור ממין זכר, גופו מקושט בצבעי חום אפור ושחור, המתחזקים עם בא האביב ועם השתוללות הורמוני המין הזכריים בגופו. יש חשד שדרורי נוקש במרץ על פיסת הנירוסטה שלו, לא רק בשל יופייה האובייקטיבי, אלא גם בשל הפנטזיות והדמיונות שלו. בזכות בבואתו המשתקפת בנירוסטה המבריקה הוא רואה ציפור דרור אחרת, ציפור שהוא מפרש את קיומה כ"זכר היריב".

כעבור מספר שניות של מאבק וקרב משתנה זווית המבט של דרורי, והיריב נעלם, ודרורי חוגג את ניצחונו!

פרק שני: כך עברו להם כמה שבועות. התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר. ההתנהגות של דרורי נמשכה. כלפי חוץ לא היה שינוי. אבל אני הרגשתי שהוא לא עליז. לגמרי לא עליז. הנקישות על הנירוסטה נשמעו לי נקישות פתאום רוטנות, כועסות, קצרות רוח. הקפיצות והמריבות עם היריב הדמיוני לא נראו לי משעשעות כלל וכלל. יותר ויותר הרגשתי שדרורי לכוד. לכוד בתוך התנהגותו. לכוד בתוך רגשותיו. לכוד בתוך דמיונו. לכוד בתוך הסיפור שלו. בסיפור שדרורי יצר לעצמו היה יריב נוראי, אכזר ורשע, שדרורי נלחם בו בגבורה ובחירוף-נפש יום-יום. דרורי כבר לא נראה לי חופשי, עליז ומאושר כמו בתחילת הסיפור.

פרק שלישי: עוד חודש חלף עבר, ודרורי בשלו. יום אחד הבנתי שאם לא אנקוט יוזמה, דרורי יישאר לכוד בתוך הסיפור שהוא המציא ובנה לעצמו, עם היריב הדמיוני שלו, והמריבות הדמיוניות או האמיתיות, המתישות תמיד, לעד.

פרק רביעי: למחרת בבוקר קמתי בהחלטה נחושה לעשות מעשה. החלטתי להציל את דרורי מעצמו, ויהי מה.

לקחתי את פיסת הנירוסטה המרשעת והטלתי אותה אל תוך פח הזבל הירוק, ברחוב.

פרק חמישי: עוד לילה עבר. יום חדש נולד, בוקר של אהבה. קמתי מוקדם בבוקר השקט לכתוב את סיפורו של דרורי. נקשתי על המקלדת וחשבתי על הסמליות, או אולי האירוניה, בשם שלו. איך קרה שיצור בעל שם שכולו חופש, מוצא את עצמו לכוד בתוך סיפור דמיוני שכולו פרי המצאתו?

פרק שישי וסיום: כך ישבתי לי ליד המחשב, כתבתי את הסיפור וחשבתי על דרורי. חשבתי: איפה הוא עכשיו? האם הוא מתגעגע לבקרים של קרבות? האם הוא חופשי סוף-סוף

אני נזכר בתקופה לחוצה בחיי. פרק של טרום שינוי. הכל לחץ סביבי, לחץ לי. אבל לא העזתי לעשות את השינוי, לא ידעתי מה השינוי שאני צריך, לא הבנתי מהו השינוי שנשמתי מבקשת. ידעתי רק שאני בלחץ. כאילו עור יבש עוטף אותי כמסגרת, עוטף וחוסם, עוטף ומגביל, עוטף ושומר, מגן וחונק

כמה חודשים הסתובבתי עם התחושה הזו, חיפשתי מוצא, עצה, הדרכה.

ההדרכה שלה חיכיתי, צצה לבסוף ממקום לא צפוי – שיר מוקלט על דיסק.

הוא התנגן במכונית, על מערכת חדשה, מצויידת במחליף דיסקים משוכלל, ובו כפתור פלאים קסום שעליו כתוב: REPEAT

שמעתי את הדיסק כולו שוב ושוב. אחר כך שמעתי רק שיר אחד, שוב ושוב. לא ידעתי למה אני שומע דווקא את השיר הזה, שוב ושוב. השיר לא היה מובן לי. אפילו לא אהוב עלי במיוחד, אבל היה מושך מאוד, מסקרן, חידתי.

לבסף לאחר עשרות ומאות השמעות, אזרתי אומץ, פתחתי את חוברת המילים, וקראתי את מילות השיר.

"שוב אני מוצץ גבעול

תחת גשר מט לנפול

כשמעלי העגלות בתנועה מתמדת,

שוב אני מתחיל לשאול

מה לרצות, מה לאכול

כשהנמלה העניינית אותי מודדת…"

קראתי את מילות השיר שוב. עדיין לא הבנתי כלום. שאלתי את עצמי מה הקשר בין כל המילים והדימויים המפוזרים בשיר, לכאורה בלי שום קשר ביניהן: הבחור שמוצץ גבעול מתחת לגשר,העגלה שנוסעת מעליו, הבחורה במכונית השכורה, הנמלה העניינית, הנחש המתנשל, האבא שמצטט אותו פסוק שוב ושוב…

קראתי שוב, התמקדתי בבית החמישי, האמצעי, שהיה בעיניי המסקרן ביותר:

"עני ורש ומרושרש

מביט בנשל הנחש

לו רק יכולתי גם אני כך להגיח

בהשילי בלי כל חשש

תרבות של עור אשר יבש

וכמו חדש למחוז חפצי אגיע"

סוף סוף התחילו הדברים להתבהר ולהסתדר אצלי בראש. נזכרתי במה שלמדתי בשהותי במדבר: עור הנחש אינו יכול לגדול ואינו מאפשר גדילה.  לכן, הנחש שמעוניין לגדול צריך לצאת מעורו הקודם, הישן והיבש, להשאר ערום, חשוף, וחסר הגנה. רק אז הוא יכול להמשיך לצמוח, וגם ליצור עור חדש שיגן עליו בתקופת חייו הקרובה.

הבנתי כי גיבור השיר המביט בנחש, מזדהה איתו ומקנא בו. הוא מרגיש שכדי להמשיך לגדול ולצמוח מבחינה רגשית ורוחנית, הוא צריך להשתנות, לוותר על הרגליו, לוותר על דפוסי התנהגותו ודפוסי חשיבתו הישנים, לוותר על ההגנות שלו. רק מתוך המקום החשוף הזה, הוא יוכל לצמוח. ברגע זה הבנתי גם מדוע הוא מרגיש "אביון ודל" בכל פעם שמעבר כזה קורה, ומדוע האבא בשיר חוזר שוב ושוב על הפסוק שאוסר עליו להשתנות, שלא מתיר לו להרפות ולבחור אחרת.

ואז, אחרי שהבנתי את כל הדימויים האלה בשיר, אחרי שהסכמתי להתבונן בעיניים לפחד העצום שלי להיות "עני ורש ומרושרש", רק אז יכולתי לקבוע שיחה עם המנהל שלי, ולהודיע לו שאני עוזב את העבודה.

ב. שינויים מבריאים

פעמים רבות עשיתי שינויים בחיים. תמיד מתוך קושי לשנות ולהשתנות, תמיד מתוך התנגדות, תמיד בליווי פחד.

רשימה חלקית של שינויים שעשיתי, ואשר גרמו לתוצאות חיוביות בחיי:

מרדתי בחינוך הדתי שקיבלתי; סרבתי לטיפול כימותרפי; התחלתי לעשות דמיון מודרך כל יום; הפסקתי להאמין באופן בלעדי בשכל ובראציו; למדתי להגיד "לא"; עזבתי מקום עבודה אחד; חזרתי לבכות לאחר שנים ארוכות של עצירת בכי; עזבתי עוד מקום עבודה;  למדתי להרגיש, לכעוס, לאהוב; מרדתי והשתחררתי מן ההרגל והצורך להיות "בסדר".

ג. איך לא להשתנות

כמה דברים שאנשים אומרים לעצמם ולאחרים כדי לא לעשות שינוי:

"אין הוכחה שזה עוזר."

"זה עזר לכמה אנשים, אבל איפה הסטטיסטיקה?"

"אני יכול להמשיך במה שאני עושה היום, ולהוסיף לזה גם את מה שאתה מציע."

"אם אני אהיה חשוף, אני אפגע."

"השתגעת? בעלי יעזוב אותי!"

"השתגעתי? אשתי תהרוג אותי!"

"לא יהיה לי ממה לחיות בחודש הבא."

ד. ארבעה אנשים וסירה

אל כפר קטן בהודו, הנמצא על גדת נהר, הגיעו יום אחד ארבעה אנשים שנשאו על כתפיהם סירה קטנה. לכל מקום שהם הלכו, הם לקחו את הסירה איתם. למכולת, למקדש המקומי, למסעדה ולקולנוע – לכל מקום הם לקחו את הסירה. כעבור זמן העז מישהו מאנשי המקום לשאול אותם לפשר מנהגם המוזר. ארבעת נושאי הסירה תמהו על עצם השאלה: "הסירה הזו הביאה אותנו לכאן", הם ענו, "שטנו בתוכה כאשר עברנו את הנהר הזה, איך נוכל לעזוב אותה עכשיו?"

את הסיפור הזה סיפר בודהא לתלמידיו כאשר עמד לעזוב אותם. "אני הסירה", אמר להם כאשר בכו והתחננו שישאר איתם, "אתם מנסים להאחז בי, כי לפי תפיסתכם אני הבאתי אתכם עד כאן. אבל גם אם זה נכון, המשך הדרך היא שלכם, ותלויה בכם, לא בי. כאשר אתם נצמדים אלי, אתם נאחזים בסירה. לכו בעצמכם, כל אחד בדרכו ובכוחותיו."

ה. הטיפוס על ההר

עזבתי את המישור ופניתי לעבר ההר. רציתי להגיע אל הנקודה הגבוהה ביותר בנוף, אל הפסגה. בתחילת העלייה ראיתי נחש מתפתל על הסלעים. עקבתי אחריו כמה דקות, וגיליתי את הנשל שהוא השאיר אחריו. חייכתי והמשכתי ללכת.

העלייה הפכה תלולה וקשה יותר. נעזרתי בידי כדי להמשיך ולטפס. פתאום גיליתי יתד מתכת מקובעת לסלע. נאחזתי בה ומשכתי את עצמי כלפי מעלה. תוך שניות הצלחתי לטפס מעל מדרגה גבוהה ומפחידה. ניסיתי להמשיך לעלות, אך משהו עצר אותי ומשך אותי כלפי מטה. חיפשתי מה הדבר למחזיק אותי ועוצר את התקדמותי. התבוננתי היטב, וגיליתי שאני עדיין מחזיק בעוז ביתד. אותה יתד שמשכה אותי קודם כלפי מעלה נמצאת עכשיו מתחתי, ומונעת ממני להמשיך ולטפס. הבנתי, לקחתי נשימה עמוקה, ושיחררתי את אחיזתי ביתד. המשכתי לטפס בזהירות וכעבור מספר דקות גיליתי עוד יתד, גבוהה יותר. אחזתי בה ונעזרתי בה כדי לעלות מדרגה נוספת. ושוב מצאתי את עצמי לכוד בפרדוקס הקודם: גם היתד השניה, הגבוהה יותר, כבר הייתה נמוכה מן המקום שבו הייתי. גם היא כבר לא עזרה לי לעלות. בכדי להמשיך ולטפס למדתי לנשום ולהרפות, להתבונן לפחד שלי בעיניים ולשחרר אותו. לאחר כל עליית מדרגה, למדתי למצוא את האיזון הפנימי החדש הנכון בשבילי לרגע זה. רק אחר כך, מתוך נקודת האיזון החדשה, יכולתי להמשיך ולטפס, להמשיך ולחפש את היתד הבאה.

המשכתי ללכת, נאחז ביתדות, משחרר אותן, מוצא שוב ושוב את נקודות האיזון הפנימי שלי. בשלב מסויים התחלתי ממש להנות מהטיפוס הזה. עננים הלכו ונאספו בשמיים. גשם החל לטפטף, מחייב אותי להזהר יותר בהליכתי על הסלעים החלקים, לא להחליק. מצאתי זמן לשלוח מבט קצר אל הנוף המרהיב שנפרש מתחתי ומסביבי.

הפיסגה כבר הייתה קרובה אליי מאוד. הגשם התחזק, וקרני השמש חדרו מבעד לקרעי העננים. עוד כמה צעדים ואני שם, אמרתי לעצמי. ממש דירבנתי את עצמי בכוח כדי להמשיך ולטפס.

ו. בפיסגה

הגעתי לפיסגה והתיישבתי כדי להביט בנוף. להפתעתי גיליתי שהפיסגה שהגעתי אליה אינה הפיסגה היחידה באזור, וגם לא הגבוהה ביותר. ברגע הראשון הרגשתי אכזבה. רק עכשיו הגעתי לכאן, נשימתי עדיין קצרה, שריריי כואבים, כל המאמץ שהשקעתי בעלייה הזו, בטיפוס הזה, נראה לי כמאמץ שווא. ישבתי לנוח על סלע, מביט בהרים הנישאים מסביבי, בפסגות שטרם הגעתי אליהן. קרן שמש לבנה אחת, פגשה בטיפות המים של הגשם, והתחילה להתפרק לצבעים המרכיבים אותה.

ישבתי על הסלע, מול עיניי הנדהמות התחילו להופיע רצועות של צבעים זוהרים ויפים: היו שם אדום, כתום וצהוב. עוד צבעים הופיעו בהדרגה: כחול, ורוד וסגול. קשת שלמה ומלאה נפרשה מולי, וסביבי, מאופק לאופק. שכחתי את האכזבה ואת התיסכול, שכחתי איך הגעתי לכאו, ולאן התכוונתי להמשיך. המשכתי לשבת ולהביט בקשת.