האתר של אבנר שילה

שין טריאמה – לאהוב את הסרטן

אני רוצה לספר לכם את סיפור ההבראה של שין. זהו סיפור נפלא ומופלא בעיניי. סיפור שכלולים בו כל חכמת החיים והראיה המיוחדת של המבריאים. אני מרגיש קשר עמוק לשין ולסיפור שלו כבר שנים רבות, מאז שפגשתי את שין בראשונה. אני מביא את הסיפור של שין כפי ששמעתי אותו ממנו, בגוף ראשון. בהמשך,  אכתוב את מה שעשה לי באופן אישי האיש הזה וסיפורו, מאז ועד היום.

לאהוב את הסרטן שלי. מאת: שין טריאמה

בשנת 1984 כשהייתי בן 47 חליתי בסרטן של הכליה הימנית, קיבלתי טיפולים רפואיים חזקים ביותר. הייתי מאוד קרוב למוות.  אבל עכשיו אני חי!!!

איך הכל התחיל

נולדתי בטוקיו בשנת 1936, הבכור במשפחה של חמישה ילדים. כילד אהבתי מאוד מוזיקה, ואף למדתי לנגן בצ'לו. כאשר סיימתי תיכון רציתי ללמוד מוזיקה, אך אבי לא הסכים ולכן הלכתי ללמוד הנדסת חשמל ופיזיקה באוניברסיטה. כשסיימתי את הלימודים הציעו לי להצטרף לטושיבה כמהנדס. עבדתי שם קשה מאוד, משש בבוקר עד עשר בלילה. גם בסופי שבוע ובחגים נשארתי במפעל ואף ישנתי שם.
המניע לא היה הכסף אלא הרצון לפתח משהו חדש. זו הייתה התקופה של שיקום הכלכלה היפנית. הרגשתי גאה להיות חלק מזה.
אחרי ארבע שנים המנהלים שלי שמו לב שאני טוב מאוד בקשר עם קהל, ומינו אותי לאיש שיווק. בגיל 29 הלכתי ללמוד אנגלית בארה"ב, ושם פגשתי את קומיקו. התחתנו ונסענו לירח דבש. זו הייתה החופשה הראשונה שלי מאז האוניברסיטה.
אבל גם לאחר הנישואים לא האטי את קצב החיים שלי. עזבתי את טושיבה ופתחתי חברה פרטית לפיתוח מכונות צילום וציוד רפואי. בשנת 1973 החברה הפסידה עקב המשבר הכלכלי ביפן ונאלצתי לסגור אותה. פתחתי משרד לייעוץ לחברות בענייני מחשבים. עבדתי קשה, שעות ארוכות, חייתי בפחד מתמיד ובמתח, לא נותר לי זמן להיות עם הילדים שלי. רק עבודה, עבודה, עבודה.
בסתיו 1983 הרגשתי שמשהו לא בסדר בגוף שלי. עד לאותו זמן הייתי אדם מאוד בריא ומאוד חזק. הרעיון של "להיות חולה" היה מעבר לתפיסתי. היה לי חום גבוה מאוד במשך חודש. לא יכולתי לישון שינה עמוקה אפילו לזמן קצר. לא הייתי מסוגל ללכת או לעמוד. נבדקתי בכמה בתי חולים אך כל הבדיקות הרפואיות היו תקינות.
מכיוון שהייתי פיזיקאי בהכשרתי המקצועית, והשתתפתי בעבר בתכנון ופיתוח מכשירי בדיקה רפואיים, הייתי מודע למגבלות האמינות של בדיקות רפואיות. פעמים רבות חולה מרגיש לא טוב, אך המכשירים אינם יכולים למדוד זאת.
אך למרות הבנתי את האמינות הנמוכה של מכשירי הבדיקה הרפואיים, הייתה לי אמונה מלאה ברופאים ובבתי החולים. כמה חודשים אחר כך, בבוקר קר של חודש פברואר, לאחר הליכה ברגל, גיליתי בשירותים שהשתן שלי אדום והרגשתי משהו רוטט במוחי. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי שתן אדום כזה בחיי. זה היה אדום יפה מאוד. הלכתי לבית חולים להתייעצות, אך שוב לא נמצא דבר. לאחר המקרה הזה הייתי עייף מאוד.
באותה תקופה הייתי וורקוהוליק (מכור לעבודה) מוחלט. עבדתי ללא מנוחה  18-19 שעות ביממה ולעיתים נפגשתי עם אנשים גם לאחר חצות.


המשך קריאה…

אדם אחד, לבד, בחושך שלפני הבוקר, מחכה לזריחה \ אבנר שילה

איך אפשר להסביר את הדבר הזה?

איך להעביר את ההרגשה הזו?

כמה זה חדש? וכמה עתיק? נצחי ממש.

כמה עוצמה נמצאת שם. כמה קשה להגיע לנקודה הזו. כמה קשה להשאר שם, כמה קשה לחזור לשם שוב, בוקר בוקר, יום יום, דקה דקה

אדם

אחד

לבד

בחושך

לפני הבוקר

מחכה לזריחת השמש

……

ולפתע, משהו קורה…

….

ציפורים מתחילות לשיר!

כן! הציפורים שרות!

כמו בכל יום, כמו בכל בוקר מאז ששת ימי בראשית, ועד היום הזה, ציפורים מתעוררות ומתחילות לשיר, להשמיע קול!

אבל היום הוא יום מיוחד. שין טראיאמה קםממיטתו לפנות בוקר, הוא עוזב את המיטה החמה, עוזב את אישתו שישנה לצידו, ויוצא החוצה, אל הקור, אל הבדידות, אל הטבע.

רק לפני ימים ספורים הוא עזב את בית החולים. לדעת רופאיו הוא חולה הנוטה למות. גוסס.

הוא לא יודע שזו האבחנה שלו, הוא לא מכיר את הדיאגנוה שלו, ולא את הפרוגנוזה שאמרו הרופאים לאשתו, בלי לגלות לו. הוא לא יודע שהרופאים שלו, המומחים שרשמו לו אישפוז ועוד אישפוז, כימותרפיה והקרנות, שהרופאים האלו מצפים שהוא ימות בחודשיים הקרובים.

לא, הוא לא יודע את כל זה. הוא כאן, בבוקר הזה, בחושך, בלב טוקיו. בודד בין מליוני אנשים. לבד מול הטבע. לבד הוא מחכה לאור שיפציע, לשמש שתזרח.

ואז, הוא שומע את הציפורים שרות.

משהו נפתח בו, משהו מתעורר . מהו הדבר הזה? מה קרה שם, ברגע הזה?

והנה אני כאן, עשרים ושלוש שנים לאחר הבוקר ההוא. עשר שנים אחרי ששמעתי את שין לראשונה. עדיין מנסה לפענחאת סיפורו. עדיין מנסה להבין: מה היה שם, בבוקר ההוא, בפארק הקטן שבלב הכרך הגדול, מה היה שם, בשירת הציפורים לפנות בוקר, שמשך איש יפני, נמוך וחולה מאוד, לקום לפנות בוקר, יום אחר יום, בוקר אחר בוקר, לבד, בלי חברה, בלי הבטחה להבראה, בלי תיאוריה. פשוט לקום כל בוקר, בעוד החושך שורה על פני האדמה, להתלבש ולצאת אל הקור, להקשיב לציפורים, לחכות לשמש שתזרח. לחכות ליום חדש שיתחיל.

חכמת השביל

לזכר נורמן גולדנברג ז"ל. יוצר "שביל נורמן" ליד כפר ורדים

יתכן שמי שנוסע בכביש 854 המפותל בין מעלות לכרמיאל, לא ישים לב שבאחד מפיתולי הכביש, סמוך לגבעה ירוקה, עטורת חורש טבעי, ניצב מגרש- חנייה צנוע. זוהי הכניסה  אל "שביל נורמן". היום השביל הזה ידוע ומושך מטיילים מכל רחבי הארץ.

כדי להיזכר ולספר על תחילתו של "שביל נורמן" אני צריך לספר על הימים הראשונים של כפר ורדים.

שבע משפחות ראשונות התגוררו בכפר-ורדים באחד בספטמבר 1984, ובאותו יום עצמו נחנך בו בית הספר היסודי (שנקרא כיום "בי"ס קשת") ובו 50 תלמידות ותלמידים. התלמידים היגיעו, ברובם, בהסעה מנהרייה וממעלות. אווירה מיוחדת של "בראשית" שרתה על בית הספר ועל הכפר החדש באותם ימים.

אני הייתי מדריך הטיולים הצעיר של בית הספר הטרי הזה. בכל שבוע יצאתי עם ילדי בית הספר לתור אחר מקומות חדשים ומסעירים לטייל בהם. גלשנו אל העמקים ואל הואדיות, זחלנו מתחת לשיחים קוצניים, הדלקנו מדורות קטנות ובישלנו תה- צמחים, וטיפסנו על סלעי דולומיט אפורים.

בשיטוטים שלנו הגענו שוב ושוב אל הר שטוח מדרום לכפר-ורדים. "הר אשכר" היה שמו במפה. הר אשכר שבה את ליבנו ביפי פרחיו, בעושר החורש שלו, ובצוקי הסלע הזקופים הניצבים בו.

זמן קצר אחר-כך, הגיעה לכפר משפחה חדשה, והשתכנה בקצה היישוב, על מדרונות הר אשכר,  זו הייתה משפחה קטנה ויוצאת- דופן. משפחת גולדנברג. שלוש נפשות כללה משפחה זו: נורמן, אנני, ובן. אנני השתלבה כמדריכת אמנות ב"מוזיאון הפתוח" בתפן; בן למד בבית הספר היסודי ובעיקר שוטט עם אביו בהרים מסביב לכפר; ונורמן, פנסיונר אמריקאי עם נשמה של ילד, ידיים של חוטב- עצים ועיניים של אמן, החל לשוטט גם הוא בהרים ולחפש דרך. אז נבט השביל, או לפחות הרעיון של השביל.

לא ביום אחד נפרץ השביל, ולא על פי תוכנית אדריכלית מסודרת ומאורגנת. נורמן פילס את השביל שלו ברגישות, בעדינות ובאהבה. אבן ועוד אבן זזו ממקומן ופינו מקום לרגליים. ענף ועוד ענף נגזמו. צעד אחר צעד התהווה השביל, קם ונהיה.

במשך יותר מעשר שנים עבד נורמן, בעזרת בן, על השביל שלו. מידי בוקר קם וייצא אל השביל, לגזום כמה ענפים, להזיז כמה אבנים, לשתות בקבוק בירה, ולחלום את המשך השביל.

בין סלעי הר אשכר, בין פיתולי "שביל נורמן" פורחים עשרות ומאות מינים של פרחי בר, חלקם נפוצים וידועים כמו חינניות הבתה, הרקפות והכלניות (לבנות, סגולות ואדומות),  חלקם נדירים אך ידועים, כמו בן-חצב יקינטוני הזוקף באביב עמודי פריחה שגובהם כגובה אדם, וחלקם נדירים ולא ידועים, כמו היקינטון המזרחי  הפורח בסגול בשיא החורף הגשום, וכמו הסתוונית הבכירה, בפורחת בלבן, ללא עלים, בסוף הקיץ הארוך והיבש.

לפני כעשרים שנה כיניתי את שביל נורמן "שביל לא ישראלי". שביל ישראלי הוא שביל ממוקד מטרה, המוביל בדרך הקצרה ביותר ממגרש-החנייה אל התצפית בראש ההר, אל המפל הגבוה, אל המעיין. לא כך השביל של נורמן.. שביל נורמן מוליך אותך בדרך הארוכה ביותר, ללא שום מטרה מיוחדת וממוקדת מלבד ההנאה שבהליכה, ההנאה בהשתהות, ההנאה בשהות במקום, ההנאה של "גילוי הדברים הקטנים".

שביל נורמן אינו רק "דרך להגיע אל-" הוא יצירת גם אמנות שלמה.

יותר מעשרים שנה חלפו, ובינתיים קרו עוד דברים. בן גדל, התבגר, נסע לאמריקה, וגם חזר משם. אנני חלתה בסרטן ונפטרה. נורמן הלך והסתגר בביתו, בחדרו, בקליפתו. מוקף בכלבים הרבים שכה אהב, ובחברים אנושיים מעטים, הוא חי בתוך זכרונותיו, בתוך עברו. עם השנים גדל השביל והתפרסם, לא רק בין תושבי הכפר, אלא בקרב מטיילים רבים מכל רחבי הארץ.

לפני כשנה וחצי חגגנו לנורמן יום הולדת 85 בחצר בית-הספר קשת, בנוכחות חבריו מן הכפר, וכן בנוכחות לוחמים רבים מ"יחידת האלפיניסטים" בחרמון, שנורמן סייע בהקמתה ובהכשרת אנשיה לאחר כיבוש החרמון מחדש, במלחמת יום הכיפורים ב- 1973. לוחמי צה"ל סיפרו כיצד רתם נורמן את הניסיון שלו בלחימה באלפים האיטלקיים במלחמת העולם השנייה, לטובת הקמת יחידת האלפיניסטים של צה"ל, בחרמון, עשרות שנים מאוחר יותר.

נזכרתי אז בעוד אחד מסיפורי העבר המיוחדים של נורמן, אני מביא את הסיפור כאן, כפי ששמעתי אותו (למעט השפה והמבטא):

בחורף 1950 ירד שלג כבד בכל רחבי ארץ ישראל, שלג שכדוגמתו רואים כאן רק אחת לכמה עשרות שנים.

נורמן היה אז עולה חדש צעיר, חבר קיבוץ סאסא בגליל העליון. בעקבות השלג נותק הקיבוץ הצעיר מכל קווי האספקה שלו, ולא נותרה בו אף כיכר לחם אחת. נורמן, וותיק המלחמה באלפים, צעיר ללא חת, לא וויתר. הוא שלף את מחליקי הסקי הישנים שלו, העמיס על גבו תרמיל-גב, החליק על מחליקי הסקי כל הדרך מסאסא לצפת, העמיס על גבו ככרות לחם מלוא התרמיל, וחזר על מחליקיו לקיבוץ.

האם הייתה זו מציאות? או דמיון? ואולי גוזמא?

נורמן היקר, יהי זכרך ברוך

שלך בגעגועים

אבנר שילה

כפר ורדים