השבוע נסעתי לתל אביב כדי להתראיין לסרט טלוויזיה על ההבראה שלי מסרטן.
ברכבת מתל אביב, בדרך חזרה, ישבתי ליד אישה צעירה.
לא הכרתי אותה כלל, אבל היא הביטה בי בעיניים בוחנות.
"אתה יכול לספר לי מי אתה, ואיך קוראים לך?" היא שאלה אותי פתאום, "נדמה לי שאני מכירה אותך".
"השם שלי אבנר" עניתי לה, מנסה להיזכר אם אני מכיר אותה.
"זה באמת אתה", היא חייכה, "השתתפתי פעם בסדנא שאתה היית המנחה שלה, בקיבוץ ענבר".
טוב, זה כבר קירב אותי למטרה, והבהיר לי שאכן היא זוכרת אותי, ולא רק זוכרת מישהו שמזכיר אתי, או רק דומה לי. "ואת, מה שמך?" שאלתי. "שירלי" היא ענתה.
לפני יותר מעשר שנים אכן הנחיתי כעשר סדנאות של ריפוי גוף-נפש בקיבוץ ענבר תחת הכותרת "הייה עצמך". אהבתי את הסדנאות האלו, הן נחלו הצלחה, והביאו תועלת רבה למשתתפים, וגם למנחים.
"באיזו סדנא השתתפת?" שאלתי אותה.
"זו הייתה סדנא לנוער שאורגנה ע"י עמותת "לב". ענתה.
בנקודה זו של השיחה נזכרתי בסדנא הזו באופן יותר מלא, בפרטים שלה, במשתתפיה, באווירה המיוחדת שהייתה בה.
זו הייתה סדנא לנערים ונערות שהיו מטופלים כילדים חולי סרטן במחלקה האונקולוגית לילדים בבי"ח רמב"ם. סיפרתי להם על עצמי, על הסרטן שלי, ועל ההבראה שלי. הנחיתי אותם בדמיון מודרך, תרגלנו ביחד דמיון, תנועה, וקולות.
נזכרתי בגעגועים באמיר ובאבישי, שותפי, המוסיקאים מלהקת "שבע", שנגנו ושרו, והנחו חלקים בסדנא שהיו קשרים לשירה, לקול ולמגע.
השיחה עם שירלי המשיכה לזרום בקלות ובנעימות רבה. נזכרנו בשיחות שהתנהלו במהלך הסדנא. שיחות שהתמקדו בחלקן בשאלות של בניית קשר זוגי, ובתקווה- שהובעה ע"י הנערות והנערים – שיזכו לזוגיות ולמשפחה. הנערים והנערות שיתפו בחששות שלהם ("עם המחלה הזאת, מי ירצה אותי?") התפתח דיון שהתמקד בשאלה: "באיזה שלב צריך, או כדאי, לספר לבן/בת הזוג שלי שהיה לי סרטן". שאלה זו הופנתה גם אלינו, אלי ואל שרה, חברתי ואשתי, שהשתתפה גם היא בסדנא. שרה סיפרה שהכירה אותי בגיל עשרים, כבר אז הייתי עם וותק של כמה שנים כחולה סרטן. כשהכרנו בסמינר "פרח", וגילינו עניין זה בזו לא ספרתי לה על הסרטן שלי. הדבר התגלה לה על ידי נערה אחרת שהכירה אותי. שרה ספרה לה, מבלי לחשוף את העניין שהיה לה בי, שהכירה מישהו מהשכונה שלה. תשובתה הייתה: "אבנר שילה? הוא עוד בחיים? היה לו סרטן בראש או משהו כזה". הסיפור עורר עניין-רב והזדהות עמוקה אצל המשתתפים הצעירים. שרה נשאלה אם נשארה איתי מתוך רצון לעזור לי. ואם חשבה לסגת כששמעה על המחלה. הדיון התפתח והעמיק. מספר התשובות לשאלה היה כמספר המשתתפים בסדנא. נער כבן עשרים ספר שבחורה אחת שיצא איתה ברחה ברגע שנודע לה. הוא טען שצריך לומר מראש ולא לתת לדברים להתפתח בלי שהמידע הזה יהיה גלוי. אחרים הרגישו שזה לא נכון בשבילם להציג את העובדה הזאת מיד, כאילו היא נספחת לשם שלהם. ושהם רוצים שיכירו אותם בלי דעות קדומות.
עכשיו, כחמש עשרה שנים מאוחר יותר, שאלתי את שירלי מה מצבה המשפחתי. היא סיפרה לי שהיא נשואה, ויש לה (בינתיים) שני ילדים קטנים. שמחתי, כמובן, לשמוע את החדשות האלו.
שירלי גם סיפרה על "שיחת בנות" שהתקיימה בחדר במהלך אותה סדנא בקיבוץ ענבר. השאלה שעלתה בשיחה זו הייתה: האם החוויה של המפגש עם הסרטן היא חוויה שלילית, או חיובית. שירלי אמרה שהיא חוותה הרבה חוויות חיוביות במשך השנים עם הסרטן. אני משער שמה שהעלה את השאלה הזו הייתה הכותרת של הספרון שכתבתי "הזכות והעונג", ובמיוחד משפט הפתיחה שלו: "הייתה לי הזכות והיה לי העונג לחלות בסרטן ולהבריא ממנו בכוחות עצמי, לגמרי בכוחות עצמי".
כשחזרתי הביתה, באותו ערב, נזכרתי במה שקראתי באותו בוקר ברכבת, כמה שעות לפני הפגישה עם שירלי: קראתי ב 'ספר של ברני' (אהבה, רפואה ונסים). הוא כתב כך: "אני חסיד נלהב של הרעיון היונגיאני בדבר סינכרוניות (בו זמניות), צירוף מקרים בעל משמעות… זו היא אחת הדרכים של אלוהים להישאר בעילום שם."
